השופט א' רובינשטיין:
א. ערעורים מזה ומזה על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגנית הנשיא דברת והשופטים צלקובניק ואבניאלי) בתיק פ"ח 1078/08 מיום 30.11.09 ועל גזר דינו מיום 11.1.10. המערערים הורשעו בפסק דין מפורט בעבירות שונות והוטלו עליהם עונשים שונים, כפי שיפורט. במוקד הרשעתם עדותו של עד מדינה (להלן קורקוס) אשר לקח חלק בעבירות המתוארות בכתב האישום, וכפי שיתואר מערערת גם המדינה על חלק מקביעות פסק הדין.
רקע והליכים קודמים
ב. כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערערים כולל חמישה אישומים שעניינם עבירות שבוצעו בעיר באר-שבע בשנים 2007-2006. להלן יתוארו בקצרה האישומים: באישום הראשון נטען, כי בליל 14.7.07 השליך אדם - שלא הועמד לדין (להלן פרץ) - רימון לעבר ביתו של עיתונאי מקומי, ארצי חלפון, בהוראתו של זגורי (המערער בע"פ 1447/10 והמשיב בע"פ 1361/10). בפרשת העבירה נטלו חלק גם קורקוס, ששימש כתצפיתן, ובוחבוט שנהג ברכב המילוט (המערער בע"פ 1495/10). נציין כבר עתה, כי זגורי זוכה מהעבירות שיוחסו לו באישום זה (ובנקודה זו בלבד הגישה המדינה ערעור מטעמה על הכרעת הדין). באישום השני נטען, כי ביום 5.3.11 הניחו קורקוס ואלמקייס (המערער בע"פ 1518/10) רימון בפתח ביתו של קצין מודיעין בשירות בתי הסוהר (להלן צלאח) וריססו כתובות גרפיטי על קיר ביתו - כל זאת בהוראתו של זגורי ובסיועם של אחרים. באישום השלישי נטען, כי ביום 16.6.07 הציתו קורקוס, ממן (המערער בע"פ 1663/10) וחנוכוב (המערער בע"פ 1528/10) אש בקיוסק "בון-בון" בעיר באר-שבע, לפי הוראתו של זגורי ובעזרתו. באישום הרביעי יוחסה לזגורי, ממן וחנוכוב הצתת משרדו של עו"ד איתי יצחק; ובאישום החמישי יוחסה לזגורי וממן הצתת רכב. נציין כאן, כי בכתב האישום נטען, כי העבירות נעברו במסגרת ארגון פשיעה, כמובנו בחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג - 2003; בית המשפט קבע כי עניין זה לא הוכח.
ג. ביום 30.11.09 ניתנה הכרעת דינו המפורטת של בית המשפט המחוזי, שלא הניחה אבן לא הפוכה, זגורי הורשע בעבירות שיוחסו לו באישומים השני והשלישי הכוללות קשירת קשר לביצוע פשע (2 עבירות); הובלת נשק; סחיטה באיומים; השחתת פני מקרקעין; הצתה; והיזק בזדון. בוחבוט הורשע בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון: קשירת קשר לביצוע פשע; ניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ; היזק בזדון; היזק לבעל-חיים; והובלת נשק; אלמקייס הורשע בעבירות שיוחסו לו באישום השני - קשירת קשר לביצוע פשע; הובלת נשק; סחיט באיומים; והשחתת פני מקרקעין. ממן וחנוכוב הורשעו בעבירות שיוחסו להם באישום השלישי - קשירת קשר לביצוע פשע; הצתה; והיזק בזדון. המערערים זוכו מהעבירות שיוחסו להם באישום הרביעי והחמישי, וכאמור זגורי זוכה מהעבירות שיוחסו לו באישום הראשון. יצוין כבר כאן, כי המחלוקת העיקרית בתיק היא באשר לעדותו של עד המדינה, טל קורקוס, שעמדה ביסוד ההרשעה, ושכלפי דרכי השגתה ומהימנותה הופנו עיקר חיציה של ההגנה.
ד. ביום 11.1.10 נגזר דינם של המערערים. נשוב לכך ביתר פירוט בחלק המוקדש לגזר הדין. נציין כאן רק, כי בית המשפט עמד על חומרת העבירות בהן הורשעו המערערים, ועל דברי המתלוננים (העיתונאי וקצין שירות בתי הסוהר) בדבר הסבל האישי והנזק שנגרם להם בעקבות העבירות. בית המשפט סקר את נסיבותיהם האישיות של המערערים וכן את עברם הפלילי. נזכיר כאן רק את עונשי המאסר בפועל שהושתו על המערערים (יתר העונשים יפורטו בהמשך, בפסקה צו): זגורי - שבע שנים ושישה חודשים; בוחבוט - ארבע שנים ושישה חודשים; חנוכוב וממן - שנתיים ושישה חודשים. אלמקייס - חמש שנים ושישה חודשים. בפנינו מערערים זגורי, בוחבוט וחנוכוב הן על הרשעתם והן על חומרת עונשם; וממן ואלמקייס מערערים על חומרת עונשם בלבד. ערעור המדינה מכוון - כאמור - כלפי זיכויו של זגורי מן האישום הראשון וכלפי קולת עונשו של בוחבוט בלבד.
הערעורים
ה. המערערים מעלים טענות שונות, חלקן בעלות אופי כללי ועקרוני הנוגעות לתקינות ההליך בעניינם ולעמידה ברף הראייתי הנדרש כדי להרשיעם, וחלקן עובדתיות-פרטניות בנוגע לאישומים ספציפיים ולחומרת עונשם. נדון תחילה בטענות הכלליות המשותפות לכלל המערערים, ובהמשך נתייחס לטענותיו של כל מערער ביחס לאישומים ספציפיים ולחומרת עונשו.
היעדר תיעוד - קביעות בית המשפט המחוזי
ו. כאמור, חלק מרכזי בהרשעת המערערים מילא עד המדינה - טל קורקוס - אשר נטל חלק פעיל במעשי העבירה. האפשרות שקורקוס ישתף פעולה עם התביעה כעד מדינה, עלתה לאחר מעצרו ביום 28.2.08 (בעדות מאוחרת טען קורקוס, כי אינו זוכר כיצד ועל ידי מי הועלה הרעיון שישמש כעד מדינה; ראו פרוטוקול הדיון מיום 10.11.08 עמוד 53). כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מיום מעצרו ועד לחתימת הסכם עד המדינה עם קורקוס (ביום 4.4.08) תועדו חקירותיו והמפגשים עמו באופן חלקי ביותר, וגם המעט שתועד לא הועבר לידי ההגנה אלא במהלך המשפט. מסיבה זו חייב בית המשפט (בטרם הסתיימה פרשת התביעה) את חוקרי המשטרה וקציני המודיעין שלקחו חלק בחקירתו של קורקוס לכתוב בדיעבד זכרון דברים ובו שחזור מפגשיהם עמו; זאת כשהליך שמיעת הראיות בעיצומו ולאחר שמרביתם כבר העידו, ומשכך נדרש היה להעידם מחדש.
ז. אך בכך לא תמו פגמי הרשות. חרף הכחשתם הגורפת של גורמי החקירה המעורבים בחקירתו של קורקוס, הוברר לבית המשפט כי ביום 17.3.08 נחתם עמו מעין "הסכם מקדמי" (נ/49) בו הובטח לו, כי כל שייאמר בחקירותיו לא ישמש נגדו בהליך משפטי עתידי. הסכם מקדמי זה, על הבטחת החסינות המסוימת שבו, נחתם בניגוד להוראות פרקליטת מחוז הדרום, והוערך כי גם מסיבה זו פעלו הגורמים המעורבים כדי להסתיר את קיומו. ההסכם עצמו (אשר אותר בתיק התכתובות) ותוכנו נחשפו אף הם בעיצומו של ההליך; ונדגיש - חרף התכחשות הגורמים (ובכלל זה גם קורקוס עצמו) לעצם קיומו. נוכח האמור, מתח בית המשפט ביקורת קשה ונוקבת על התנהלות גורמי החקירה ואף הביע חששו, כי הפגמים בתיעוד אינם תוצר של התנהלות רשלנית גרידא, אלא פרי התנהגות מכוונת שנבעה מהיות החוקר (פקד סבג) "להוט שקורקוס יהפוך לעד מדינה נגד זגורי, בהיות זגורי יעד עברייני בכיר... רצון החוקרים לשמר את עד המדינה בכל דרך ולשמור על בטחונו הם שהנחו אותם" (פסקה 29 להכרעת הדין).
ח. לאחר שנסקרו הפגמים והמחדלים שנפלו בתיעוד חקירתו של קורקוס, בעדות הגורמים המעורבים בחקירה ובהסבריהם, פנה בית המשפט קמא לבחון את השפעת הפגמים על ההליך ותקינותו. הוסבר, כי חשיבות התיעוד של חקירות עד המדינה והמשא ומתן עמו טמונה, בין היתר, בכך שתיעוד בזמן אמת מאפשר להגנה להתחקות אחר גרסותיו של עד המדינה, וכך לאתר שינויים שחלו בהן. הוסבר, כי לדברים חשיבות יתרה מקום בו לעדות עד המדינה משקל מכריע, שאז לסדיקת אמינותה או לחלופין להכרתה כעקבית וכאמינה עשויה להיות השפעה מכרעת על תוצאות ההליך. הוטעם, כי תיעוד שלבים מקדמיים אלה נחוץ גם ללימוד הדינמיקה בין החוקרים לבין קורקוס. לאחר סקירת הרציונלים שבבסיס דרישת התיעוד קבע בית המשפט, כי לא היה בהפרת חובת התיעוד "כדי לשמוט את הקרקע מתחת לאפשרות הגנתם של הנאשמים, או להביא לידי קביעה כי בפגמי החקירה יש כדי לפגוע פגיעה ללא תקנה ב'הגינות ההליך הפלילי ובטהרו'" (פסקה 35 להכרעת הדין). הוסבר, כי אמנם התנהלות החוקרים הותירה חללי מידע לגבי האופן בו התפתחו גרסאותיו של קורקוס, אך יש בהודעותיו המפורטות והמתועדות לאחר חתימת הסכם עד המדינה, בעדותו הממושכת במהלך המשפט, ובפעולות השחזור שנדרשו מגורמי החקירה - כדי לרפא את הפגם הראשוני שנפל בחקירותיו.
ט. בית המשפט קמא קבע אמנם, כי אין בפגמים שנפלו בענייננו כדי להצדיק את החלת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, אשר הוכרה בפסק הדין בעניין יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461); אך בד בבד קבע, כי הפגמים האמורים ישפיעו על המשקל הראייתי אשר יינתן לעדותו של קורקוס, ועל טיב ראיות הסיוע שיידרשו כדי לבסס הרשעה על עדותו:
"אין ולא יכולה להיות מחלוקת לחובה לתעד חקירת עד מדינה. לתעד משמע, כל מילה שאומר עד המדינה הנוגעת לנאשמים חייבת היתה לקבל ביטוי בכתב. הייתי גם מצפה שחקירת עד המדינה, טרם חתימת ההסכם עימו, תקבל ביטוי גם חזותי וגם קולי. יש חשיבות ומשמעות לדרך בה הגיע עד המדינה למסור עדותו כדי למנוע טענות ההגנה, שהאינפורמציה שמסר עד המדינה מקורה בחוקרים. אין לסנגורים אלא את הכלי של חקירה נגדית ואי התיעוד המלא של מהלך הכניסה לטרקלין של חתימת הסכם עד המדינה יש בו כדי להשפיע על משקל הראיות" (פסקה 6 להכרעת הדין).
"עם זאת יובהר פעם נוספת, כי מהלכי החקירה שננקטו יהוו נתון ראייתי רב משקל לבחינות עדותו של עד המדינה והיקף הסיוע שיידרש לעדות זו ביחס לאישומים השונים" (פסקה 35 להכרעת הדין). (ההדגשות הוספו - א"ר).
חובת התיעוד - טענות המערערים:
י. טוענים המערערים, כי מחדלי החקירה האמורים פגעו באופן יסודי ביכולתם להתגונן וכן בהגינות ההליך הפלילי ובטהרו; ומשכך יש מקום להחיל על המקרה את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, שמשמעותה לשיטתם - פסילת עדותו של קורקוס כליל. הוסבר, כי הנזק ממחדלי החקירה מתבטא, בין היתר, בהיעדר יכולת לעמוד על סתירות בין גרסותיו של קורקוס בחקירותיו לבין עדותו בפני בית המשפט. נטען גם כי בהיעדר תיעוד אין בידי ההגנה לעמוד על דינמיקת החלפת המידע בחקירותיו של קורקוס; קרי, האם ניסו החוקרים להובילו לקשור את המערערים לאירועים שלגביהם היה בידם קצה חוט והם נזקקו לעדות נוספת. כך למשל, נאמר כי מזכרונות הדברים המשוחזרים לא ברורה זהותו של יוזם זריקת הרימון לביתו של העיתונאי, ואפשר כי החוקרים התנו את חתימת הסכם עד המדינה בקשירת זגורי לאירוע. כן הועלתה האפשרות, שהשוטרים מסרו לקורקוס מידע שהיה בידיהם בעניין קשרי המערערים לחלק מן האישומים, על מנת שיתאים את גרסותיו לפרטים אלה.
יא. לשיטת המערערים, שגה בית המשפט בקבעו, כי יש בשחזור המפגשים עם קורקוס כדי לרפא את הפגמים שנפלו בחקירתו, שכן בכך מכשיר בית המשפט ראיות שנאספו בדרך פסולה, ותוך פגיעה משמעותית בזכויותיהם. נטען, כי השחזורים דלים, וממילא מושפעים ממגבלות הזכרון האנושי, שאינו מאפשר לתעד כל פרט ופרט למפרע. נטען, כי אין לשלול שהשחזור הושפע מנטיות ליבם של השוטרים וממידע אליו נחשפו בשלביו המוקדמים של המשפט. המערערים טוענים גם, כי אחד השיקולים שנמנו בפסק הדין בעניין יששכרוב להפעלת דוקטרינת הפסילה נוגע לאי-החוקיות בדרך השגת הראיה; קרי, ככל שראיה הושגה באמצעים שאינם חוקיים - דינה להיפסל, ובענייננו עדותו הראשונית של קורקוס לא תועדה כנדרש ומשכך יש לפסלה.
יב. טענה נוספת נוגעת לאי מסירתו של חומר החקירה לידי ההגנה. כאמור, גורמי החקירה, ועד המדינה עצמו, הסתירו מן ההגנה ומבית המשפט (וככל הנראה, גם מפרקליטות המחוז) את דבר קיומו של ההסכם המקדמי. כן, הוזכר כי בניגוד להצהרות גורמי החקירה לאחר השלמת זכרונות הדברים (אף זאת מספר חודשים לתוך שמיעת ההוכחות) - התגלה בהמשך חומר חקירה נוסף שהועבר לידי ההגנה בשלבים מאוחרים עוד יותר של המשפט. בין היתר הוברר, כי בטרם חתימת ההסכם הוכנה טבלה מסכמת בעבור פרקליטות המחוז לצורך קבלת החלטה אם ליתן לקורקוס מעמד של עד מדינה. הטבלה (ת/182), המבוססת על שתיים מחקירותיו של קורקוס, שוחזרה על ידי החוקרים - ופורטו בה האירועים אליהם קשר קורקוס את המערערים והראיות הרלבנטיות הנוספות המצויות בידי המשטרה. לשיטת המערערים חשיבות המחדלים בהעברת חומרי החקירה השונים - בשניים. ראשית, נטען כי בכך הפרה התביעה את חובתה החוקית למסירת חומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, וזו עילה נוספת להחלת דוקטרינת הפסילה (ואוסיף, כי בית המשפט קמא דחה לגופן את טענות המדינה כי ההסכם המקדמי הוא בגדר חומר מודיעיני שאין להעבירו להגנה, וכן את הטענה שלא היה מקום להעביר את הטבלה להגנה כיון שהוספו לה הערות החוקרים). שנית נטען, כי ממילא קיימת בסעיף 77 לחוק סדר הדין הפלילי חובת פסילה סטטוטורית לחומר חקירה רלבנטי שלא הועבר לעיון ההגנה.